מודעות הן לפעמים געגועים ל...

מאז ומתמיד חפצתי בכל לבי להצטרף אל מועדון המודיעים- אותם אנשים נפלאים שמאחורי המודעות שתולים על לוחות מודעות, בישיבות,ב תי כנסת ובתי עם. יש שהם מודיעים בשמותם, ויש שיופיעו באלמוניות מחשידה הזועקת זיהוי, לעיתים הם מצחיקים עד כאב, ועיתים שהם רציניים באופן ציני להפליא. תוכלו למצוא אותם בישיבות הקו וגם באלו שמעבר לקו- בחורים חסונים בשכלם, ובולטים במקוריותם. שכמה מהם, בוגרי לוחות הישיבות, מהווים היום את חוד החנית בפרסום העולמי.

כשהגעתי לישיבה בפעם הראשונה בעודי מחפש את חדר האוכל, נתקלתי בלוח המודעות. אני, שהייתי רגיל ללוחות מודעות עירוניים קבועים ולא מתחדשים: "לחם, עבודה", "שומו שמיים והאזיני ארץ", "אזהרה חמורה" וכו', נתקלתי לפתע בפרץ מקוריות מרענן, הודעות קטנות וגדולות, על דפים בכל מיני גדלים, הודעות לשליש ולרביע, מכל הסוגים והמינים, הודעות תגובה למודעות ההגנה על התגובה להתקפה הברוטלית על המודעה המקורית, מודעות טלפונים, כותרות זועקות ומוזות שותקות, מודעות הפוכות ומסובבות, מודעות הפניות למודעות, מודעות: ספרים, מכירות, קניות, מדדים, אופציות ומשתנים.

עמדתי נדהם אל מול הלוח, תחילה ניסתי לקרוא מודעות בצורה אקראית, אבל מוחי הסתחרר כיוון שהייתה שם מודעה אחת, כנראה מאוד חשובה, שהופיעה על הלוח לפחות תריסר פעמים, בכל מיני וראסיות. לכן גמרתי אומר לקרוא את המודעות לפי הסדר, היינו מימין לשמאל, בסדר יורד.

בעודי קורא פנה אלי מזוקן אחד: "אתה יכול לזוז לרגע", והוסיף "בבקשה, לשניה אחת אני רק תולה מודעה", סרתי לימין הלוח, המזוקן, החזיק בידו דף בגודל לא קונבנציונלי, והחל לבחון את הלוח, תחילה מקרוב, הוא עבר ברפרוף על המודעות, והזיז כמה מהם ממקומם האסטרטגי החשוב, ובכך פנה כמה מקומות חשובים להודעתו, הוא הלך שלושה צעדים אחורה, נתקל במעקה, והסתכל על הלוח בפרספקטיבה רחבה יותר, בוחן את הקומפוזיציה, חוכך בדעתו היכן להניח את המודעה. לבסוף התמקדו עיניו בשני מקומות מרכזיים, הפינה השמאלית העליונה, ומרכז הלוח, הוא התלבט דקה או שתיים, באיזו מהפינות לבחור, לבסוף נאנח, שלח את ידו לכיסו, ושלף משם מודעה נוספת. טוב שתי מודעות על הלוח מעמוד שער ברמת לחי.

מרגע זה היו כל מאוויי, לזכות ולפרסם מודעה בלוח, ידעתי שהרף גבוה מאוד, נדרשו לכך: תעוזה, מקוריות, ידע של תואר שלישי לפחות בעיצוב, לוגו, ליהוק פונטים. ובנוסף לכל אלו בקיאות בסיסית ב: מאמרי הרב, רבינו, האדמו"ר האמצעי, שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, אמרות השפר של הישיבה, וידע שטחי באוצר הפתגמים.

כיוון שלא היה בי אף לא אחד מכל אלו, למעט בקיאות בשירי א"י, ידעתי שאין סיכויי שאוכל לפרסם מודעה בזמן הקרוב, אי לכך החילותי לומד את הבסיס, אך התכונה העיקרית עדין חסרה לי, והיא מקוריות בלתי נשלטת. התחלתי לכתוב הודעות למגרה, אבל זה לא עזר לא הצלחתי להתרומם מעלה, ההודעות שכתבתי לעצמי רק נסוגו אחור.

כמה חודשים לאחר שנואשתי כליל מהעניין, איבדתי 400 ש' בבית המדרש והייתי חייב לכתוב הודעה, בדחילו ורחימו, ניגשתי למלאכה, אחרי טבילה במקווה כתבתי את הסקיצה הראשונה, אחרי שלוש שעות, הייתה מאחורי ערמת ניירות לא קטנה, שגלשה לה לעבר החדר השכן- לא הצלחתי למצוא רעיון מקורי מספיק בכדי שיעלה על לוח המודעות, בסוף היום הבנתי שאין הצער שווה בנזק המלך, ושעלי לוותר על הכסף.

כך המשכתי בדרכי מתחמק באופן קבוע מכתיבת הודעות, למותר לציין שגם לא עניתי לטלפונים, כי איך יכולתי להשאיר הודעה- פלוני, אלמוני התקשר, כשמעלי ומתחתי היו המודעות השנונות ביותר בלוח, ובכל פעם שעברתי ליד הלוח, היה געגוע קטן פועם בקרבי, מעין צביטה קטנה בלב. למרות הכל ידעתי שעם הזמן אוכל לפרסם הודעה קטנה, או לכל הפחות להשאיר הודעת טלפון מקורית מספיק...

יום הדין הגיע- השעה הייתה מאוחרת הליל, או מוקדמת בבוקר, תלוי מאיזה צד של השעון הסתכלת. עליתי להכין קפה, ובדרכי מעלה החל הטלפון לצלצל, החלטתי לקיים- ו'התעלמת', ואז נזכרתי בהמשך 'פעמים שאתה מתעלם פעמים...', פניתי לאחור והרמתי את השפופרת מתפלל שזו טעות. על הקו היה חייל מהישיבה, באמצע שמירה, שביקש בדמעות למסור לכולם על גבי הלוח את געגועיו העזים, אם אפשר מחר בבוקר לפני התפילה, ניסיונותיי להימלט לא עלו יפה, וכך ניתקתי את הטלפון, ועמדתי אל מול הלוח, גבי אל הקיר, אובד עצות.

עיבדתי את עצותיי אחת לאחת, והגעתי למסקנה הבלתי נמנעת, אסור לי לסרב לחייל, עלי לפרסם את הודעתו הנרגשת לאומה, התיישבתי אל מול המחשב, ואת השעות הבאות העברתי בלכתוב ולעצב, להשמיד ולאבד.

באור ראשון גיליתי שאפילו אין דפים במדפסת, שעון החול נגמר, החייל ביקש שאפרסם עוד לפני התפילה, לא הייתה לי ברירה בשעה שבע לקחתי דף וכתבתי במהירות "לכל הישיבה ד"ש מפלוני, עמי". אחרי זה התחבאתי במקומי בבית המדרש, משתדל שלא להסתכל בפני האנשים, מודעה כזאת חסרת מעוף ומקוריות, אפילו זקני הישיבה לא זוכרים.

לאחר התפילה ניגשו אלי שניי בחורים משיעור א' וברכו אותי על הניסוח המדהים, אברך אחד סיפר לי שפעם כשהקימו את הישיבה היה אחד שכתב מודעות טובות, אבל לא ברמה הזו. אחד הרבנים אמר לי שהקפצתי את רמת המקוריות ברמה אחת מעלה. השיא הגיע בצהרים אחרי שלל ברכות, ובקשות לעתיד, כשקיבלתי פרחים מהנהלת הישיבה בפתק שצורף נכתב: 'מודעה אחת שווה יותר מאלף מילים'.

אחרית דבר- אני לא יודע מה הקנה לי את המעמד של כותב המודעות הרשמי של הישיבה, אבל נראה שהקטע של ההפוך על הפוך, של המקוריות במובן הפשוט של המילה, מקור, הם אלו שבסוף קונים את הציבור, לכן ברצוני לפרסם כאן הודעה קטנה "יום טוב לכולם".